מרציני נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ

החלטה

פסק הדין ישלח לצדדים.

ניתנה והודעה היום י"ד אלול תשע"א, 13/09/2011 במעמד הנוכחים.

ארנון דראל, שופט

פסק דין

התובעת, ילידת 1954, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 8.8.07. הנתבעת היא מבטחת הרכב שבו נהגה התובעת והיא אינה חולקת על חבותה לשאת בנזקי התאונה. הצדדים הגיעו להסכמה על כך שחלף ישיבת הוכחות תתקיים ישיבת קדם משפט שבמסגרתה תישמע התובעת משך מספר דקות ולאחריה סיכמו את טענותיהם.

לבדיקת התובעת מונה ד"ר שרגא רוזנר מומחה רפואי בתחום האורטופדיה. בחוות דעתו הוא כותב שלתובעת נגרם שבר בצלע. הוא ערך בדיקה קלינית ולא מצא מגבלה בטווח התנועה של הכתף השמאלית, עמוד השדרה הצווארי ועמוד השדרה המתני. הוא לא מצא אף חסר עצבי. לפיכך הוא קבע כי לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורטופדי למעט נכות עבור השבר בצלע לפי סעיף 38 (1) (ב') (1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956. סעיף זה קובע שבר בצלע שהתרפא אינו מצדיק קביעת נכות צמיתה.

באשר לנכות הזמנית הוא ציין המומחה כי היה אי כושר למשך 54 ימים ולאחר מכן נכות זמנית של 50% למשך חודש ונכות זמנית של 20% למשך חודשיים. תקופת אי הכושר הכוללת עומדת אפוא על כחמישה חודשים כאשר אי הכושר המשמעותי נמשך מעט פחות משלושה חודשים.

התובעת טענה כנגד קביעת המומחה ובין היתר חלקה על קביעותיו כי לא נותרה נכות בכתפיים ובצוואר. למומחה שוגרו שאלות להבהרת חוות הדעת והוא השיב עליהן ובהמשך נבדקה התובעת פעם נוספת לאחר שהמומחה מצא כי יש מקום לבדיקת הכתף הימנית. לאחר הבדיקה הנוספת הוא קבע כי לא נותרו אחוזי נכות בשל פגיעה זו.

בסיכומיו טען בא כוח התובעת כלפי קביעת המומחה וחלק על ממצאיו ואולם לא מצאתי כי יש מקום לסטות מהאמור בחוות הדעת. המומחה נשאל שאלות הבהרה, השיב עליהן, ותשובותיו מסתברות ונובעות מהבדיקה שערך; מהחומר הרפואי שעמד לעיונו מהעבר והתשתית שהונחה אינה מספקת בכדי לקבוע נכות שונה מזו שקבע המומחה בחוות דעתו.

התובעת טוענת כי מרגע התאונה היא החלה לסבול כאבים קשים בכל הגוף ולאחריה טופלה בבית חולים ולאחר מכן על ידי רופאי קופת חולים. לדבריה הרופאים אמרו לה כי מדובר בכאבים הנובעים מהפגיעה וכי יקח זמן עד שיחלפו. במשך החודשיים הראשונים לאחר התאונה היא לא הייתה יכולה לנוע ולא הגיעה למקום העבודה שלה.

התובעת היא עצמאית ובעל חנות במרכז העיר. בתקופת אי הכושר נזקקה התובעת להעסקת עובדות אחרות שעבדו במקומה: האחת עבדה בחנות עוד קודם לכן אך היקף המשרה שלה גדל והשנייה הועסקה עקב חוסר יכולתה של התובעת לעבוד. לאחר מכן חזרה התובעת לעבוד באופן חלקי.

מתוך מסמכים שצירפה עולה כי העובדת מיטל משען (שהתברר כי היא בתה של התובעת) השתכרה לפני התאונה סכום של 1,600 ₪ ולאחריה סכום של 4,900 ₪ לחודש. שכרה גדל אפוא משמעותית מחודש ספטמבר ועד חודש ינואר (5 חודשים) וגובה תוספת השכר עומד לפי התלושים על 13,000 ₪. השכר ששולם לעובדת הנוספת עמד 3,854 ₪. התובעת צרפה בנוסף נתונים לגבי הכנסותיה שלה מבית העסק ואולם אין נלמד מהם כי הייתה ירידה במחזור הפעילות שניתן לשייך אותה לתאונה.

בנוסף התובעת טוענת כי הסתייעה בעזרת בני המשפחה משך חודשיים שסייעו בעבודות הבית וכן סעדו אותו. היא נזקקה להוצאות נסיעה ובנוסף שילמה לשתיים מבנות משפחתה יעל גידיניאן ומיכל גידיניאן סכום של 100 ₪ ליום במשך חודשיים. התובעת אף שכרה עוזרת בית. היא מתארת כי הוציאה הוצאות נוספות מעבר להוצאות הרפואית להכנת התביעה, צילום מסמכים; רכישת אוכל מוכן; נסיעה במוניות ועוד.

בדבריה בבית המשפט הוסיפה התובעת כי היא סובלת מכאבים רבים וניכר היה כי מבחינה סובייקטיבית קיימת לתובעת תחושה שהתאונה הסבה נזק חמור בהרבה מזה שיכול להילמד מחוות הדעת ומהתיעוד האובייקטיבי. התובעת התלוננה גם על היבטים נפשיים ובהם הימנעות מנהיגה, חרדות ועוד.

התובעת מבקשת כי יפסק לה פיצוי עבור עזרת הזולת בהיקף של 400 ₪ ליום לתקופת אי הכושר (300 ₪ עבור עזרה שנתקבלה מעוזרות ו- 100 ₪ עבור עזרת בני משפחה). הסכום שנדרש עמד על 30,000 ₪ ולתקופה שלאחר מכן נתבקש פיצוי בסכום של 21,000 ₪. כן התבקש פיצוי בסכום של 200 ₪ לשבוע לעתיד. בנוסף התבקש פיצוי עבור אבדן השתכרות בעבר ובעתיד. באשר לעבר התבקש סכום של 20,000 ₪ עבור הסכומים ששולמו לשתי העובדות וכן התבקש פיצוי לתובעת על ההפסדים שנגרמו לה בסכום של כמה מאות שקלים בחודש. עבור נסיעות התבקש סכום של 20,000 ₪ וכן נתבקש פיצוי בסכום המקסימאלי אותו ניתן לפסוק למי שלא נקבעה לו נכות וזאת בהתחשב בנכות שנקבעה; הכאבים והתלונות שהתובעת תיארה לגבי השלכות התאונה.

לטענת הנתבעת אין לקבל את טענות התובעת ביחס לעזרה בהתחשב בכך שאין לכך כל תיעוד וכל הנשים שנטען שעזרו לה וקיבלו שכר לא הובאו לעדות. גם קבלות המתייחסות להוצאות השונות שהוצאו לא הובאו. ביחס להוצאות אחרות סבורה הנתבעת כי אלו מתייחסות להוצאה על טיפול במחלה אחרת. באשר להפסדי השכר טוענת הנתבעת כי התובעת עצמאית והנתונים שהביאה אינם תומכים בטענותיה והיא מפנה לכך שהעובדות שהועסקו בבית העסק הן בתה של התובעת וקרובת משפחה. עוד חלקה הנתבעת על ההצדקה לפסוק לתובעת הוצאות.

לאחר בחינת טענות הצדדים אני פוסק לתובעת סכום של 37,000 ₪. בהתאם לאופן המקוצר שבו התנהל ההליך אנמק את השיקולים לכך בקצרה:

אני סבור כי לתובעת נגרם נזק לא ממוני משמעותי ובהקשר זה יש להתחשב גם בתחושות הסובייקטיביות של התובעת בדבר השלכות התאונה ולא רק בטיב הפגיעה. בכל מקרה המדובר במי שסבלה משבר בצלע ומכאב לא מבוטל הנובע ממנו. לפיכך אני מעמיד את הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסכום של 12,500 ₪ נכון להיום.

מקובל עלי כי יש להשיב לתובעת את הסכום ששילמה לעובדות שהחליפו אותה בבית העסק שלה, גם אם מדובר בבתה ובעובדת שהיא קרובת משפחה. הפסד זה תואם את תקופת אי הכושר ומגובה בתלושי שכר. עם זאת, הסכום בו מדובר נמוך מעט מזה שהתבקש ולפיכך אני פוסק לתובעת סכום של 17,500 ₪. עיון בדו"ח שהוגש על הדיווחים למע"מ מעלה כי לא ניתן ללמוד ממנו על הפסד והניתוח שערך בא כוח הנתבעת בעניין זה בסיכומיו מקובל עלי.

באשר לעזרת הזולת התבקש על ידי התובעת סכום של 300 ₪ עבור יום עזרה. המדובר בפיצוי שמסתכם בסכום של 9,000 ₪ לחודש והוא חורג מכל פרופורציה בהתחשב בנזק שנגרם ובאי הכושר. זאת ועוד, לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת טענה זו והיעדרן של העובדות היכולות לאשר כי סכום זה שולם להן אינו מסייע לטענה. עם זאת, אני נכון להניח כי חלק מההוצאה הוא מוצדק וכי בני המשפחה אכן סייעו וכך גם העובדות ששמן הוזכר. אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 5,000 ₪. איני סבור כי הנכות שנותרה מצדיקה פסיקת פיצוי לעתיד.